קמטים, יופי ונראות

לא תוכל אף פעם לנחש כיצד תפגוש אותך הזיקנה. הלוואי והייתה נוסחה בדוקה, תשקיע, תקבל, לא תשקיע, תישאר לבד, אבל זה לא ככה בדיוק. אני מכירה לא מעט סיפורים של הורים מסורים שמתמודדים עכשיו עם בתים המהדהדים בבדידות מחרידה, תלויים בשיחת טלפון אקראית של הבן ומקווים שאם וכאשר יפלו חס וחלילה, לא יעברו ימים רבים מדי עד שימצאו אותם ויפנו אותם לבית חולים. אכזרי מעט, אבל אמת.

האמת הזו חילחלה אל תוך עצמותי כבר מילדות. ראיתי את הסבא הזקן שלי בבית המלוכלך שלו והדבר נצרב בתודעה שלי כתמרור עצור. עצור ואל תעבור על זה לסדר היום, כי לא ככה הזיקנה צריכה להיראות.

עברו השנים, הורי התגרשו והם גרים כל אחד בדירתו. אי אפשר לעשות חגים ואירועים ביחד, כי אמא שלי לא מסכימה להיות במחיצתו אפילו לרגע. בכל שנה אנחנו, האחים, מתכננים איפה יהיה אבא והיכן אמא. זה מפצל אותנו. אבא הסתגף לו בחריפות בדירתו, והחלו סממני בדידות חריפים צצים מביקור לביקור. הבנתי שאנחנו הולכים אל התסריט שהפחיד אותי בילדותי וביקשתי ממנו לעבור לדרום הארץ כדי שיהיה לידי. מרגע שהוא החליט לעשות זאת השתנו חיי כל בני ביתי.

אבי מזדקן והולך, זו עובדה שאי אפשר לשנות. אבל חדווה נכנסה לחייו, הוא חזר להיות חיוני. צנצנות חמוצים עוברים מבית לבית, קציצות הקבב המפורסמות שלו מבוקשות אצל כולנו, בימי שישי אנחנו עושים ביחד את הקידוש ורק לפני רגע חגגנו לו את הגיעו לגיל גבורות. אבא שלי בן שמונים. אני לא יודעת כמה שנים רשומות לו בפנקס החיים, אבל אני יודעת בוודאות שאין סיכוי שיפול יום אחד בתוך כתלי ביתו ולא אדע מזה. אנחנו נפגשים כמעט מדי יום, והשאלה של האם זה מכביד עלי היא לא רלוונטית. הדאגה ותחושת העוול שבנטישת הורה הייתה מכבידה הרבה יותר. אז, ולו רק בשל כך, קל ונעים לנו, לכולנו, על הבחירה שעשינו.